הסופרת והמשוררת מיה טבת דיין על "גלבי"

קראתי את "גלבי" במשך ארבע עשרה שעות רצופות, עוד לפני שממש ראה אור. באמצע הגשתי כמה ארוחות, הסעתי מפה לשם וישנתי קצת, אבל כל הזמן חזרתי לספר. עם תום המילה האחרונה כתבתי לאיריס אליה כהן מכתב, ובהשמטה של כמה פיסקאות מספיילרות אני מרשה לעצמי לחלוק אותו גם איתכם:
*
איריס אהובה, (כן, גילוי נאות: אני מאוד אוהבת את איריס)

הספר הזה הוא פרויקט חיים.
הוא כתוב כולו תחת מצוות "לא תשכח", והוא עדות ומציבה לא רק לסיפורה של היהדות וישראל אלא למין האנושי ולשאלה של היות אדם. כי מעל הרעיון הזה של היות אדם מרחפת לאורך כל הספר חמלה גדולה. בראש ובראשונה כלפי העובדה שאין טוב ורע. או נכון יותר, שיש טוב מאוד ורע מאוד, אבל שהם לעולם אינם מגיעים בנפרד. להיות אנוש פירושו להיות רע וטוב, לתפארת הרע והטוב, ואת מצליחה בספר הזה לכתוב על בני אנוש בחמלה שאין כדוגמתה. הדמויות נכתבות באהבה, כל אחת ואחת מהן, ואינך יכול, כקורא, אלא לאהוב אותן, למחול להן, להבין אותן. להבין את המעשים האיומים ביותר שלהן. להסתכל בעין כואבת-מחויכת-חומלת על הקרקס הזה שמכונה עיר, ארץ, שואה, חיים. להסתכל עליהם כמו מבעד למיקרסוסקופ – כי לרגע, נדמה שכל אלה מונחים על הצלחת הפטרית כאילו לא היו קשורים אלינו בכלל, כאילו אנחנו לא חלק מהם. ולכן פתחתי ואמרתי שזה מפעל חיים. כי כל אלה עולים וצובעים את הקנבס של התודעה עוד הרבה אחרי שהסיפור עצמו נגמר. הסיפור, בסוף הקריאה, נדמה כתירוץ בלבד, או אולי סימפטום בלבד, לדבר הזה שמכונה היות אדם.
*
ולגוף הסיפור – ראשית, אין מה לעשות, את פשוט יודעת לספר סיפור. לכתוב דיאלוג על אמת. לתפוס את הקורא שלך בביצים. לא להרפות. גם להצחיק גם לזעזע. את אמנית ענקית בזה. וזה משתלב עם עריכה מאוד מאוד מדויקת ומוקפדת וזה עולה כל הזמן, בכל מעבר בין פסקאות, בין סצינות, בין פרקים. אין נפילות בספר הזה, וזו לכשעצמה גדולה.
שנית, היו רגעים שחששתי שהסיפור "ייפול" לדיכוטומיה של אשכנזים ומזרחיים, יש מקומות שגם נדמה שזה קורה, אבל אז הוא שב ומטפס מעלה, מחדש, אל השאלה האנושית, זאת שמעבר לגזע, לתפוצה. ומה שנכתב על יחסי התפוצות נשאר ענייני. כואב. נכון מאוד. אמת מזוקקת ונטולת טון מאשים. ובכלל, אין פה אשם והאשמה, אין ייסורי מצפון, אין חרטות. יש בעיקר כאב גדול על האדם, על התגלגלות החיים.
*
מה שחזק יותר מהשאלה של אשכנזים ומזרחיים, ילדי תימן מול ילדי שואה, מקפח ומקופח, הם דווקא המוטיבים של המים, הנזילות של המציאות ושל הגוף, ההכפלה של התאומים הרבים, של הסיפורים המשתקפים זה בזה כמראות, הדברים המופיעים ומבקשים להופיע בצמדים-צמדים – כל אלה מעצימים את המטאפיזיקה הייחודית של הסיפור ואומרים בקול ברור: כולנו נתונים בתוך תבנית בלתי אפשרית לאדם. בלתי אפשרית ובו בעת הכרחית לאנושיותו.
לכן, מי שאוהב לנהל מלחמות על גב הגזענות, יתקשה מאוד לעשות את זה כאן.
*
יצאתי מהקריאה וידעתי שני דברים מעל לכל ספק:
הראשון, העולם אכזר. ובני האדם אכזריים.
והשני, העולם מלא אהבה, ובני האדם אוהבים.

והאמת שיש גם שלישי: כתבת יצירה גדולה.